1. התובעת היא נציגות הבית המשותף ברח' ניצה 22 נתניה (להלן:
הנציגות). מדובר במתחם בן שלושה מבנים (שלוש כניסות), שבו 87 דירות (להלן ייקרא, לשם נוחות:
הבניין).
הנתבע 1, מר יוסף בוכריץ (להלן:
בוכריץ), הוא בעלים של אחת הדירות בבניין. הנתבע 2, מר גל בוכריץ, הוא בנו.
2. תביעתה של הנציגות הוגשה בגין אירועים מהשנים 2006 - 2007 שבהם, לטענתה, גרמו הנתבעים נזק לרכוש המשותף, ובוכריץ אף תקף את יו"ר הנציגות, גב' חנה ווייצר (להלן:
ווייצר).
התביעה כנגד הנתבע 2 היא בגין אחד האירועים הללו, משנת 2007, אשר בו, לטענת הנציגות, הוא גרם את הנזק הנטען ביחד עם אביו.
הסעד העיקרי שתבעה הנציגות הוא צו מניעה קבוע שמורה לנתבעים להימנע מלגרום נזק לרכוש המשותף; להימנע מפעולות שיש בהן מטרד לדיירים; להימנע מהסגת גבול ברכוש המשותף; להימנע מפעולות שמנוגדות להחלטות הנציגות או להחלטות האסיפה הכללית של הדיירים; להימנע מלהפריע לחברי הנציגות במילוי תפקידם על פי דין ועל פי התקנון המוסכם.
עוד תבעה הנציגות צו מניעה קבוע כלפי בוכריץ, כי יימנע ממעשי תקיפה או אלימות כלפי ווייצר, וכי יימנע מלהחנות את האופנוע שלו בכניסה לבניין, בניגוד להוראות הנציגות ותוך גרימת נזק לרכוש המשותף.
עוד תבעה הנציגות מהנתבעים תשלום בסך 3,543 ש"ח בגין הנזקים אשר לטענתה גרמו לרכוש המשותף.
3. בכתב ההגנה העלו הנתבעים טענת סף: כי בחירתה של הנציגות עצמה, ובחירתה של ווייצר כחברת הנציגות ויושבת-הראש שלה, לא נעשו כחוק. הפועל היוצא מכך הוא כי
אין קיימת נציגות
חוקית של הבית המשותף, ואין תוקף, בין היתר, להחלטותיה של אותה נציגות בעניין הגשת התביעה דנן (החלטות אלה מצויות במוצג ת/ 2).
מטעם זה ביקשו הנתבעים לדחות את התביעה על הסף.
בירורה של טענה זו הצריך קבלת ראיות, לרבות שמיעת עדויות, וההוכחות התקיימו גם לגבי האירועים שבבסיס התביעה. בהתאם לכך תהיה ההכרעה בטענת סף זו במסגרת פסק הדין.
הנתבעים כפרו אף, לגוף העניין, בטענות הנציגות אודות האירועים מושא התביעה והציגו בישיבות ההוכחות את גירסתם-שלהם לגבי אותם אירועים.
4. חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן:
חוק המקרקעין), מסדיר, בסעיף 65, את הקמתה של נציגות הבית המשותף ומעניק לה מעמד של אישיות משפטית לצורך העניינים שצויינו בסעיף 69 לחוק.
על פי הוראת סעיף 65 לחוק המקרקעין,
"הנציגות תיכון ותפעל לפי הוראות התקנון".
הכוונה לתקנון המוסכם של הבית המשותף, כאמור בסעיף 62 לחוק, ובאין תקנון מוסכם - לתקנון המצוי, כאמור בסעיף 64 לחוק.
בבניין דנן יש
תקנון מוסכם שנרשם בלשכת רישום המקרקעין, ועל פי ההוראות האמורות של חוק המקרקעין - הוא המחייב (התקנון המוסכם צורף לכתב התביעה ולתצהירה של ווייצר, והוא ייקרא להלן:
התקנון).
הנציגות שואבת איפוא את עצם קיומה ואת מעמדה החוקי מבחירתה על פי הוראות התקנון.
אם לא נבחרה הנציגות לפי הוראות התקנון, כפי שטוענים הנתבעים, אזי יש לקבל את טענתם כי אין קיימת נציגות חוקית, ובמילים אחרות: כי בהליך דנן "אין תובעת", כיוון שהאישיות המשפטית שהגישה את התביעה "אינה קיימת" בדין.
5. הבניין אוכלס בשנים 1986 - 1988, אך רישומו כבית משותף, ורישום התקנון, נעשו ביום
7.9.03 (על פי הנסח שצורף כנספח א' לתצהירה של ווייצר).
הדיון להלן בעניין התקנון מתייחס איפוא לתקופה שממועד הרישום ואילך.